חוויית המשתמש של Apple

סטיב ג'ובס טען בעבר:

“A lot of times, people don’t know what they want until you show it to them.”

ההצלחה הכבירה של Apple הוכיחה שהוא כנראה צדק.

ג'ובס האמין בעיצוב המוצר עבור יוצריו, כיוון שהם למעשה קהל המשתמשים. הנחתו היתה שאם המוצר יעוצב בהתאם לדרישות היוצרים, גם הקהל הרחב יהנה מהתוצאה. המוצרים הרבים של Apple, מה-iPod nano המהפכני ועד ה-iPad, הפכו למוצרי האלקטרוניקה הפופולאריים ביותר בעולם, וחברת Apple הפכה לחברת מותג שמייצגת איכות תוך כדי שמישות.

אם ג'ובס בחר להתעלם מרצונות הלקוחות שלו, כיצד מוצרי Apple זכו להצלחה כבירה כל כך? נדמה כי הם ענו על עקרונות חווית משתמש הספציפים לחברה עצמה, והמוגדרים בקפדנות. להלן חלק מהעקרונות החשובים ביותר:

• ריכוז במטרה: יש צורך להגדיר מראש מה המידע חשוב ביותר שצריך להיות בכל מסך.
• הדגשת התוכן שחשוב למשתמשים: באפליקציות שונות יש צורך הדגשת תוכן שונה בהתאם למה שחשוב למשתמשים. במשחקים, לדוגמא, אין צורך באפשרויות יצירת תוכן. כפתורי השליטה ("controls") צריכים להיות מינימליסטית ובהתאם לצורך.
• חשיבה מלמעלה למטה: משתמשים נוטים לראות רק את ראש המסך, לכך המידע והכפתורים החשובים ביותר צריכים להיות בראש המסך.
• יצירת מסלול הגיוני: משתמשים אוהבים לדעת איפה הם נמצאים באפליקציה ואיך לנווט בה. לכן צריך ליצור דרך הגיונית וברורה כיצד יש לנווט בתוכה (כמו כפתור "אחורה").
• הפיכת השימוש לקל וברור: האפליקציה צריכה להיות מובנת למשתמשים באופן מיידי, כיוון שרובם לא מעוניינים לברר כיצד היא עובדת. יש לבנות את האפליקציה בהתאם למבנה של אפליקציות ידועות קודמות, כיוון שהמשתמשים מצפים להיררכיה מסוימת. כפתורי השליטה צריכים להיות בולטים ומובנים, כדי שהמשתמשים יבינו ישירות מה הם עושים.
• שימוש בטרמינולוגיה של המשתמש: חשוב להשתמש בשפה המובנת למשתמש, לכן יש להכיר את המשתמשים. אפליקציות בסיסיות לא צריכות להתבסס על טרמינולוגיה טכנית מדי, אך באפליקציות מתוחכמות יותר הדורשות ידע קודם השימוש בשפה טכנית תוערך. 
• מאמץ ה-input של המשתמשים צריך להיות מינימלי: הכנסה של מידע לאפליקציה (input) דורשת זמן ומאמץ, לכן צריך לווודא כי ההשקעה הזו מצד המשתמשים תהיה מינימלית ותזכה לתמורה הראויה למאמץ שהם משקיעים.
• איפשור שיתוף פעולה וקישוריות: משתמשים אוהבים לחלוק מידע תוך כדי שימוש במכשירים האישיים שלהם. יש להתייחס לעובדה כי חלק מהמכשירים משומשים על ידי יותר מאדם אחד, ולכן יש לוודא שימוש למספר אנשים באותה אפליקציה.
• הורדת החשיבות של "הגדרות": אם ניתן, יש להוריד את אופצית ההגדרות. מעט משתמשים אוהבים לשנות את ההגדרות, ומעדיפים להשתמש בהגדרות הקבועות. (DON'T MAKE ME THINK! - חן)

אלו רק חלק מהעקרונות המצוינים במדריך חווית המשתמש של Apple, וכפי שניתן לראות - העקרונות מאוד ספציפיים ונאמנים לתורתו של ג'ובס, הסוברת כי יש להתאים למשתמש את מה שהיוצר יודע שטוב לו.

לפי נסיוני האישי עם מוצרי Apple, התיאוריה הזו עובדת. אין צורך בקריאת "מדריך למשתמש" לפני שימוש באייפוד או אייפון, התוכנה ברורה ויעילה להפליא, דורשת מאמץ מינימלי וכל משתמש עם ניסיון מינימלי עם מכשירים אלקטרוניים ידע כיצד יש לנווט במכשיר ולתפעל את האפשרויות השונות.

iTunes, תוכנת הזנת הקבצים של Apple, היא סיפור אחר. 

אני אמנם לא tech geek, אבל אני משתמשת נאמה של מוצרי אלטרוניקה מגיל צעיר, ובדומה למשתמשים רבים אחרים תמיד מצאתי את iTunes כתוכנה מבלבלת, דורשנית ולחלוטין לא ברורה. למרות ש-iTunes נחשבת לפריצת דרך טכנולוגית רבים מהמשתמשים האקראיים (כלומר, לא מומחי הטכנולוגיה) מדרגים את iTunes נמוך למדי בסולם הערכת חווית המשתמש. לדוגמא, להלן דו"ח חווית משתמש על התוכנה.

קשה להסביר מדוע התוכנה המובילה של Apple סובלת מחוויית משתמש ירודה כל כך, אבל באינטרנט (כמו באינטרנט) לפחות אפשר להרוויח מזה כמה ממים:

קוגניציה ויחס הזהב - ובסוף חוזרים ל-ASOS

תיאוריות ועקרונות קוגנטיביים מהווים בסיס משמעותי לעיצוב חזותי בכלל, ולעיצוב אינטרנטי בפרט. תיאוריות קוגנטיביות עוסקות בקשב, תפיסה חזותית, קליטה וזיכרון.

כפי שציינתי בבלוג זה בעבר, אחד מהאתרים האהובים עליי ביותר הוא ASOS. פרט לתוכן שלו (אתר של קניות און-ליין), מדובר באחד האתרים המוצלחים ביותר שאני מכירה בהתייחס לעיצוב והמענה על צרכי המשתמשים. בפוסט זה אבחן את הפולד הראשון של דף הכניסה לאתר ASOS בהתבסס על עקרונות קוגנטיביים מתחום הפסיכולוגיה.

ראשית, ניתן לראות כי חלקים רבים מהגריד מחולקים לפי יחס הזהב הנהוג באתרי אינטרנט רבים ובעיצוב חזותי בכללי.

פרט לכך, ניתן לראות כי באתר יש שימוש בצבעיים חדגוניים: רקע לבן, מלל שחור, ורקע אדום לצורך הדגשה של פרטים מסוימים (במקרה זה מדובר ב-sale). עובדה זו נאמנה לתיאוריה בתחום הקוגניציה בשם  Feature Integration Theory - FIT. תיאוריה זו דנה ביכולות סריקה ויזואלית. החוקרים טרייזמאן וגלייד בדקו שתי שיטות סריקה ויזואלית שונות:

• Feature search - חיפוש המבוסס על תכונה אחת (לדוגמא, עיגול אדום לעומת עיגולים ירוקים. מדובר באותה הצורה אך בצבעים שונים).
• Conjunction search - חיפוש המבוסס על צירוף של שתי תכונות (לדוגמא, עיגול אדום לעומת משולשים ירוקים. מדובר בשתי צורות שונות ובשני צבעים שונים).

Feature search מתבסס על חיפוש מקביל - עוברים על כל המסיחים והתכונה השונה תקפוץ לעין עוד לפני הפניית הקשב אליה (תופעה הנקראת Pop-Out). כלומר, עוד לפני שהמשתמש יבין מה הוא מחפש הוא כבר יפנה את תשומת הלב לתכונה השונה. 

Conjunction search, לעומת זאת, מבוסס על חיפוש סדרתי - עוברים ובודקים כל אובייקט כדי לבדוק האם הוא המטרה הרצויה. חיפוש זה דורש קשב והוא איטי בהרבה, וככל שהמטרה שונה במספר תכונות רב יותר כך יקח זמן רב יותר לאתרה.

כך אני מסיקה כי השימוש בצבע האדום כתכונה שונה, והצבע האדום בלבד, בפולד הראשון של ASOS עוזר למטרת האתר משמעותית: בעת SALE גדול האתר רוצה לשווקו, והרקע האדום השונה (התכונה היחידה השונה בדף) מבליט את המטרה ומושך את העין אליה, עוד לפני שהיוזרים הספיקו לתהות לגביה.

בניגוד לאתרים רבים אחרים, ב-ASOS אין באנרים. דבר זה מתאים לעיקרון עיוורון הבאנרים, אשר לדעתי מתקשר לעיקרון קוגנטיבי נוסף מתחום הקשב: Attentional Blink. כאשר אנו נחשפים למספר רב של גירויים בהפרשי זמן קצרים, נוצר מצב בו הקשב שלנו "מצמץ" ואנו לא קולטים את אחד הגירויים כלל: הקשב שלנו מעבד גירוי אחד, אך "סוגר את הדלת" לגירוי שבא אחריו. אנו לא קולטים את הגירוי הנחסם, כאילו לא נחשפנו אליו כלל.

מצב זה, לדעתי, מסביר מדוע הגירוי העצום שהינו באנרים (שכולל תכונות מאוד בולטות כגון צבע, תנועה, גודל מאסיבי) פשוט נחסם עבור הקשב של משתמשים רבים. הגירויים הקודמים, בדמות מלל ואייקונים, תופסים את הקשר של המשתמשים וגורמים למצד של "מצמוץ" קשב.

עקרון נוסף שבא לידי ביטוי באתר הוא Cueing Effect, מצב בו רמז לגירוי מסוים שמופיע בזמן העיבוד יביא להפניית קשב גדולה ומהירה יותר כלפי אותו הגירוי בפעם הבאה בה הוא יופיע, אפילו אם אין מודעות לרמז עצמו. הקשב הכרחי לזיהוי המטרה, ולכן איפה שיש קשב מוצאים את המטרה מהר יותר. מצב זה מתבטא בפולד הראשון של ASOS בחזרה על המילה SALE, זוהי המטרה אליה בה האתר רוצה שהמשתמשים יתמקדו. המילה מופיעה בכתב גדול ובולט על רקע אדום, כפי שציינתי קודם, אך היא מופיעה פעם נוספת באחת משלושת הקטגוריות הראשיות בראש הדף - גם כן על רקע אדום, ובקרבה גדולה מאוד להופעתה הראשונה. אין צורך באזכור של המטרה פעמיים בקרבה ויזואלית גדולה כל כך, אך החזרתיות מפנה אליה את הקשב של המשתמשים.

מעבר לסדר והשיווקיות של אתר ASOS, נראה כי הוא גם משתמש נכונה בעיצוב חזותי המתבסס על עקרונות קוגנטיביים הנוגעים לקשב ותפיסה. ככל שמעצבי אתרים יכירו עקרונות אלו בצורה מעמיקה יותר, ניתן להניח כי הם יעצבו אתרים בצורה מועילה יותר לצרכיהם של בעלי האתרים.

מי אני ומה שמי?

כדי להבטיח את יעילותו של אתר יחסית למטרותיו, יש להביא את חוויית המשתמש למלוא הפוטנציאל שלה. לצורך כך, יש להבין מיהו המשתמש.

בספרו The Inmates Are Running the Asylum: Why High Tech Products Drive Us Crazy and How to Restore the Sanity (ניתן להזמנה מאמאזון!), אלן קופר מדבר על התאמת אתרים לפרסונות ספציפיות. כל פרסונה מייצגת ארכיטיפ דמוגרפי: משתמש מקבוצות גיל והשכלה מסוימות, בעל צרכים ספציפיים בהגיעו לאתר האינטרנט שלנו. 

בפוסט זה אצור פרסונות שונות ליוזרים לאתר האינרנט של חברת הפסיכמוטרי לחמן. בתור מדריכת פסיכומטרי (של חברה מתחרה, אבל תחרות זה בריא לשוק!) יש לי היכרות וידע על הלקוחות השונים של המוצר, וצרכיהם.

לחמן, חשוב להבהיר, מתמחים בקורסי פסיכמוטרי והשלמת בגרויות, אך בפוסט זה אעסוק בפן הפסיכומטרי של האתר.

ועכשיו, הפרסונות שלי:

ליטל, בת 18, רווקה, נס ציונה

 ליטל סיימה לפני שבועיים את התיכון וצפויה להתגייס לצה"ל בעוד חצי שנה. היא הצליחה בלימודיה התיכוניים, קיבלה ציונים גבוהים במבחני הבגרויות, ושואפת ללמוד קלינאות תקשורת באוניברסיטה לאחר סיום השירות הצבאי שלה, לכך היא צריכה ציון 690 בפסיכומטרי. ניתן להגדירה כ-Digital Native, היא מרבה לגלוש באינטרנט והוא למעשה מקור הידע המרכזי שלה.

ליטל באה ממשפחה ממעמד כלכלי בינוני ואין לה צורך בעבודה במהלך הלימודים. היא החליטה לעשות את קורס הפסיכומטרי לאחר התיכון ולפני הצבא, להשקיע בו את כל מרצה ולהרשם לחברה אשר הכי מתאימה לצרכיה במטרה להגיע לתוצאות הטובות ביותר.

מתן, בן 23, רווק, חיפה

מתן חזר לפני חודש מטיול ארוך במרכז ודרום אמריקה. הוא היה תלמיד ממוצע וילדותי בתיכון, אך נעשה בוגר ורציני יותר במהלך שירותו הצבאי כחובש בחיל השיריון. לאחר טיול בן שנה בחו"ל הוא חזר לארץ במטרה להתחיל את חייו הבוגרים, והצעד הראשון הוא להרשם ללימודי הנדסת מכונות, לכך הוא צריך ציון של 620 בפסיכומטרי. עבר זמן רב מאז לימודי התיכון שלו, והוא חושש לקראת המבחן הפסיכומטרי ולקראת חזרה למסגרת לימודית. מתן עובד כמלצר במסעדה מקומית במהלך רוב ערבי השבוע.

מתן לא מרבה להשתמש באינטרנט פרט לרשתות חברתיות.

נעמה, בת 33, נשואה פלוס 1, באר שבע

נעמה היא אם לילד בן 4, נשואה ועובדת כמנקה במשרה מלאה. היא סיימה את התיכון אך היתה תלמידה חלשה. ברוב התחומים, ובייחוד במתמטיקה, היו לה ציונים נמוכים ובשלב מאוחר יותר בחייה החלה לחשוב שמדובר בליקויי למידה. הכשלון בתיכון גרם לה להתרחק מלימודים לאחריו, וברוב חייה הבוגרים היא עבדה כמנקה כדי להתפרנס. כעת שבנה בגר מעט והיא יכולה להשאיר אותו עם בייביסיטר, היא שואפת לחזור ללימודים במטרה לשדרג את חייה ולשפר את ההערכה העצמית שלה. היא שואפת להיות אחות מעשית, ולצורך כך היא צריכה ציון 500 בפסיכומטרי.

נעמה מעטה להשתמש באינטרנט, ויש לה חשש קל כלפיו. היא מאוד חרדתית בנושא הלימודים, וכל דבר שיהווה מכשול בדרכה עלול לגרום לה לוותר על הניסיון.

אילנה, בת 48, נשואה פלוס 3, תל אביב

אילנה היא עורכת דין נשואה ואם לשלושה ילדים בגילאי העשרה. אילנה היא שותפה בכירה במשאד עורכי הדין בו היא עובדת, היא אישה אינטיליגנטית ודקדקנית מאוד בעלת זמן מועט ודרישות גבוהות מעצמה ומסביבתה.

בנה הבכור, תום, הוא תלמיד תיכון בכיתה יא'. תום הוא תלמיד מצטיין ואילנה הציעה לו לשקול מסלול של עתודה צבאית. מכיוון שתום הוא חסר ניסיון ארגוני או צרכני, אילנה לקחה על עצמה לבדוק את חברות הפסיכומטרי הזמינות בשוק כדי שתום יצליח ללמוד לבחינה הפסיכומטרית במהלך לימודיו התיכוניים. אילנה משתמשת באינטרנט לצורכי חדשות, מידע וקניות.

לאחר שהכרנו את ליטל, מתן, נעמה ואילנה נוכל לראות כיצד האתר של חברת "לחמן" עונה על הצרכים של כל אחד מהם.

הדף הראשי של האתר מכיל באנר עצום שתופס את רוב המקום של הפולד הראשון. כתוצאה מ-Banner blindness כנראה שארבעת המשתמשים שלנו לא ישימו לב לפרסומות ויגללו מטה. הפרסומת הבולטת במקרה זה היא פרסומת לקורס פסיכמוטרי במהלך התיכון, קורס אשר יכול להתאים מאוד לצרכיה של אילנה, אך אילנה היא אישה שמגיעה ישר ל"תכלס" של כל נושא ולכן כנראה שאפילו לא תשים לב לפרסומת. מתחת לבאנר מופיעים שדות למילוי לצורך יצירת קשר עם נציגי החברה. דבר זה יעיל במיוחד עבור נעמה, אשר לא עשויה לגלוש באתר רבות עד אשר תשיג את המידע לו היא זקוקה, ותעדיף שישוחחו איתה בטלפון. מצד שני, אחת המטרות של אתר היא לחסוך את הצורך במגע טלפוני עם אנשי שירות לקוחות.

מתחת לזה מופיעים שלושה מלבנים, האמצעי ביניהם הוא "פסיכומטרי בלחמן". לאחר שלוחצים על המלבן ישנו פירוט קצר  (ולא מועיל) על החברה, לאחר מכן צריך ללחוץ על כפתור "למידע נוסף" במטרה להגיע לדף הפסיכומטרי. הכיתוב "פסיכמוטרי בלחמן" קטן בהרבה מהתמונה אשר מופיעה תחתיו של תלמידים מאושרים. כאשר משתמשים מחפשים מידע הם עלולים להתעלם מתמונות ולפספס את הכיתוב, ולכן הכיתוב לא בולט מספיק לאף אחד מהמשתמשים (פרט לליטל, ה-Digital Native). 

לאחר הכניסה לדף הפסיכומטרי ניתן לקרוא הסבר נרחב על המבחן עצמו ועל יתרונותיה של החברה. בעוד שהמידע עצמו מועיל ומפורט, הוא אינו מתאים לכל המשתמשים. ממש בסוף המלל (לאחר מספר גלילות) מצוין מידע אודות קורסים שונים עבור תלמידים עם צרכים שונים (מידע יעיל עבור אילנה, כיוון שבנה תלמיד תיכון, ונעמה שתתעניין בקורס לליקויי למידה). הבעיה היא ששתי המשתמשות הספציפיות הללו הן אלה שיקדישו הכי פחות זמן עבור קריאה: נעמה אינה רגילה לאתרים ולכן תרפרף עד שתעדיף ליצור קשר טלפוני, ולאילנה אין זמן או רצון לקרוא מלל רב כשיש אתרים שימסרו לה מידע אודות קורסים מיוחדים באופן ברור ובולט יותר.

הקטגוריות בתוך דף הפסיכומטרי מסודרות בעיצוב F, ולכן נגישות ויזואלית לכל המשתמשים. מתחת לקטגורית "מידע כללי על הפסיכומטרי" קיימת קטגורית "קורס פסיכומטרי בלחמן". קטגוריה זו מכילה מידע שיווקי על החברה, על הקורס ועל רמת הלימוד והמדריכים. מידע זה יעיל עבור ליטל ומתן, אשר מעוניינים ברמה גבוהה של הדרכה ולכן מחפשים אישורים לבחירה בקורס הנכון. שניהם אנשים צעירים ולכן הם עלולים להאמין לשיווק העצמי של החברה מהר יותר מאשר אילנה, שתחפש אישור לרמה הגבוהה של הקורס במקורות אחרים. 

התפריט השמאלי של הדף מציג עוד שדות למילוי פרטים לצורך יצירת קשר עם אנשי מכירות (יעיל עבור כולם, במקרה שירצו ליצור קשר, אך כנראה אומר שהמידע באתר לא מעמיק דיו) ורשימת סניפים, מידע חשוב עבור כל אחד מהמשתמשים.

לסיכום ניתן לראות כי האתר עונה על צרכיהם של ליטל ומתן בצורה המיטבית, ופחות על צרכיהן של אילנה ונעמה. מכיוון שהפרסונות של מתן וליטל מייצגות את קהל הלקוחות העיקרי של החברה בכללי ושל האתר ספציפית, ניתן להסיק כי האתר יעיל עבור משתמשיו. הפרסונה אותה נעמה מייצגת תבחר בכל מקרה בקשר טלפוני על פני בירור באתר, ואילנה מייצגת חלק קטן מאוד מקהל היעד של החברה.

ASOS vs. ModCloth

בשיעור האחרון דיברנו על חווית המשתמש של אתרים ברשת, יעדים עסקיים ומאפייני נורמן לבחינת היעילות העסקית של אתרים. כבר במהלך הדיון הזה התוודתי שיש לי אהבה גדולה לאון-ליין שופינג, אהבה כל כך גדולה שאף ניתן לתארה כאובססיה קטנה ויקרה.

עקב כך, החלטתי לעסוק בפוסט הנוכחי בהשוואה בין שני אתרי קניות של בגדים: ASOS מול ModCloth. הסיבה שבחרתי בשני האתרים הללו היא ששניהם אתרי קניות פופולאריים מאוד שמוכרים מוצרים דומים, אך באופן אישי אני מעדיפה את ASOS משמעותית על פני ModCloth. עד היום לא הענקתי מחשבה לסיבה לכך.

המטרות העסקיות של שני האתרים דומות: מכירת מוצרי יופי (בגדים, הנעלה, קוסמטיקה, תכשיטים) באינטרנט. שתי החברות עוסקות במכירות און-ליין בלבד ואין בבעלותן חנויות מותג בנוסף לאתרים עצמם, לכן השיווק והמכירה מתבצעים דרך האתר. יש עניין בהדגשת ההיצע, ייעול תהליך הרכישה ויצירת לקוחות חוזרים. שני האתרים מעוניינים במכירות גלובאליות ומאפשרים משלוחים כמעט לכל מדינה בעולם. שני האתרים מוכרים מוצרים ממותגים רבים ושונים, אך ל-ASOS גם מוצרים ממותג החברה עצמו ויש להם עניין משמעותי בשיווק מותג ASOS.

אם כך, כיצד עונה כל אתר על המטרות העסקיות הללו ועל הקריטריונים לבחינת אתרים?
נדון בדפים הראשיים של שני האתרים:

עיצוב הדף הראשי של ASOS פשוט להפליא: צבעי שחור ולבן, עיצוב בצורת F, מיעוט של כותרות, צבעים ומלל. יתרונות האתר מובאים בצורה בולטת ותמציתית בראש הדף (משלוח חינם - משלוח מהיר - הנחות לסטודנטים) והפרדה בין מוצרי גברים למוצרי נשים. בראש הדף קופסת חיפוש גדולה ובולטת, ולאחר גלילה אחת מגיעים לשיווק של מוצרי המותג ASOS: האתר מאפשר גלישה לפי מוצרי מותגים אחרים, או גלישה במוצרי המותג של ASOS - והכל במינימום מלל ובבהירות מקסימלית.

הדף הראשי של ModCloth צבעוני יותר, מקושט יותר ומעט מסובך יותר. הצבעים אמנם נעימים לעין, אך הם לא יוצרים את הבולטות הפשוטה שנוצרה בדף הראשי של ASOS. בראש הדף שורה עם קישורים לקטגוריות שונות (בגדים/נעליים/אביזרים/דירה וכו'). יחד עם הקטגוריות הללו קיימות שתי כותרות מעט מבלבלות: Be The Buyer ו- Style Gallery, שתי כותרות עמומות שלא מספקות מספיק מידע למהותן.

העיצוב הפשוט, החד והתמציתי של ASOS מגביר את השמישות והעיצוב הפנימי הוא מאוד בר מציאה: הקטגוריות הפנימיות מופרדות באופן ברור וקל לחיפוש. ModCloth צבעוני יותר ומבלבל יותר, בעל מלל ושמות קטגוריות לא ברורות דיין, אך הקטגוריות הפנימיות גם הן מסודרות באופן נהיר.
היתרון הגדול הנוסף של ASOS הוא שהוא מאוד מועיל למשתמש: כל מוצר ניתן לראות גם על דוגמנית, ולא רק על קולב, ובנוסף ניתן לראות קטע וידאו קצר של הדוגמנית לובשת את המוצר. זהו יתרון עצום יחסית לתמונות המוצר של ModCloth - שבד"כ מראות את המוצר על בובת ראווה בלבד.

לסיכום: אתר ASOS פשוט, ברור וחד יותר מ-ModCloth. בעוד שני האתרים מוכרים מוצרים דומים הסיכוי של משתמש למצוא ב-ASOS את המוצר הרצוי במהירות גדולה יותר וללא סיבוכים מיותרים מביאה להיותו אתר שעונה על מטרותיו העסקיות בצורה מרשימה.

מדיה מסורתית, מדיה חדשה ונושא הלפיד

יש לי וידוי שבהחלט לא יפתיע את רוב האנשים שמכירים אותי ברמה די בסיסית: אני מאוד אוהבת כדורגל. ככה זה כשיש שורשים ארגנטינאים, לעשות צ'וריסוס על האש ביום שבת זה לגיטימי אבל לטעון שפלה היה טוב יותר ממראדונה זה כבר חילול קודש.

האהבה הזו לכדורגל הובילה אותי בקיץ 2010 למדור הכדורגל של האתר של עיתון ה-Guardian, אחד העיתונים הפופולאריים והנחשבים ביותר בבריטניה. האתר סיקר את משחקי המונדיאל שהתחוללו באותו הקיץ, ואני נחשפתי למדור ספורט מסוג אחר: שנון, אינפורמטיבי ומקיף. דוגמא טובה לעליונות הסיקור המרתק של האתר היא המשחק בין אנגליה לגרמניה: הגארדיאן מול Ynet. שני האתרים סיפקו עדכונים חיים לגבי המתרחש במשחק ("Minute by minute"), אך הגארדיאן הוסיף קישורים למידע אודות משחקי עבר, סרטונים ביוטיוב, מיילים מקוראים, כתבות רקע, כתבות מרתקות אודות תרבות הכדורגל בשתי המדינות וכמובן, הומור בריטי יבש. לדוגמא:

 "Anyway, the English papers have been embarrassing themselves today, as you'd expect. It's been war this, blitz that, Churchill speeches the other."

מאז אותה תגלית מרעישה הפכתי למעריצה מושבעת של מדור הספורט של האתר, שהוא המעמיק והאינטראקטיבי ביותר שראיתי. סיקורי משחקים שונים כוללים דיווחי Minute by minute דומים, אוסף ג'יפים שבועי (אינפורגרפיקה לעולם לא מאכזבת!) בשם The gifs that keep on giving, מדור YouTube ושאר כתבות ומדורים שעונים על כל משאלותיו של אוהד הכדורגל הלא-כל-כך-ממוצע (זה שלא יורק גרעינים ביציע של בית"ר). 

מעולם לא גלשתי בשאר חלקי האתר (כי את החדשות שלי אני צורכת מפייסבוק, בכנות) אבל כשהגיע הזמן לכתוב פוסט על המעבר בין המדיה המסורתית למדיה החדשה, חשבתי על הגארדיאן. אם מדור הספורט של האתר מנצל בצורה כה מרשימה את יתרונות האינטרנט, וביחוד את הדינמיות ורוחב היריעה שלו, האם זהו מאפיין של האתר כולו?

התשובה היא, ללא ספק, כן. 

אחד המדורים המרתקים ביותר באתר הוא מדור Minute by minutes, שכולל עדכונים חיים מהתרחשויות ברחבי העולם (להלן דיווח חי אודות דיון בפרלמנט בנוגע לנישואין חד-מיניים, כולל תמונות, תגובות ו-Twits בזמן אמת). בנוסף מצאתי מדריך אינטראקטיבי לאסירי מצפון איראנים, אוסף של גזירי מהדורות ראשונות של ספרים מפורסמים, Podcasts, עדכוני טוויטר אודות נושאים בוערים ועוד אינסוף מידע מרתק, מיידי ועדכני מרחבי הרשת.

המסקנה היא שהגארדיאן, אחד מנציגיה המדיה המסורתית הבולטים והנפוצים ביותר בבריטניה, עשה את המהפך המדהים והפך גם לנציג מדיה חדשה מוצלח ומצליח. הסיבה לכך, לדעתי, היא השימוש הנכון של האתר במידע האינסופי שהאינטרנט מספק. ניתן למצוא בו כתבות עיתונאיות מסורתיות תוך שמירה על קשר מתמיד עם הגולשים ויצירת קישוריות לאתרים הפופולאריים ביותר ברשת כגון יוטיוב וטוויטר. האינטראקטיביות הזו הופכת את אתר הגארדיאן לדינאמי, אינפורמטיבי ומושך, ומושא שאיפה לכל עיתון שמקווה לעשות את המעבר הקשה בין המדיה המסורתית למדיה החדשה.

נפלאות פייסבוק והשיווק החדשני

לפני שבוע בערך נתקלתי בפוסט זועם בקבוצת פייסבוק פמיניסטית בה אני חברה אודות פוסט שוביניסטי להחריד שתפס פופולאריות מהירה בפייסבוק וזכה לכמות גדולה של שיתופים ולייקים מצד אחד, ותגובות מזועזות מצד שני. הפוסט תיאר דייט ראשון של בחור עם בחורה מנקודת הראות של הבחור, ובמהלך הדייט נחשפו מחשבותיו המזלזלות בבחורה איתה הוא נמצא. 

כמה דקות לאחר שקראתי את הפוסט בעצמי קיבלתי הודעה מחברה עם לינק לפוסט המדובר, ומייד פתחנו בדיון זועם במהלכו פירקנו את הפוסט ואת מחברו לחלקים בהתקף זעם פמיניסטי. תוך מספר דקות כל אחת מאיתנו נתקלה ברחבי פייסבוק בגרסאות שונות הלועגות לפוסט: הדייט מנקודת מבטה של הבחורה, הדייט מנקודת מבטה של המלצרית, גרסת משחקי הכס ועוד אינספור גרסאות שונות, תמונות ולעג כללי (האוסף הכמעט שלם נמצא כאן). בערב, כשישבתי עם חברים בארוחת ערב, הפצתי את הסיפור וגיליתי ששניים מתוך הארבעה כבר הכירו את השתלשלות העניינים בעצמם. למחרת אף נתקלתי בכתבה ב-ynet אודות הפוסט, המחבר והתגובות שעלו בעקבותיו.

לאחר מספר ימים, בחלוף הזעם, עלה מידע מעניין ממקורות שונים בפייסבוק: מחבר הפוסט הוא סופר בשאיפה עם תכנוני פרסום ספר, והפוסט מעורר המחלוקת שימש כמעין ניסיון שיווק מקדים לפרסום הספר.

הפוסט היה מרגיז, המחבר מתנשא (או "דושבאג", אם אהיה כנה לחלוטין) והכתיבה לא מאוד מרשימה, אבל הצלחתה של הספק פרובוקציה ספק קמפיין שיווקי היא אכן מרשימה: המחבר יצר שיחה עירנית ומקוטבת ומשך תשומת לב אליו כאדם וכסופר. הוא לא שילם על מודעות בפייסבוק או השתמש בדרכי השיווק הנורמטיביות, ועדיין יצר את אחד הנושאים המדוברים ביותר בסייברספייס הישראלי בתקופה האחרונה.

ההבנה הזו הביאה אותי לבחון ניסיונות שיווק יצירתיים אחרים שהשתמשו בפייסבוק כפלטפורמה שיווקית בצורה לא קונבנציונאלית, להלן חלק מהקמפיינים המעניינים ביותר בהם נתקלתי:

•  Intel Museum Of Me: Intel שיווקו את מעבד i5 החדש באמצעות פרויקט מרתק שעשה שימוש יצירתי במיוחד בפייסבוק. המשתמשים התחברו לאפליקציה באמצעות חשבון פייסבוק שלהם וקיבלו בתמורה סרטון בארוך שלוש דקות שהציג את חייהם באמצעות מידע שנשאב מחשבונות הפייסבוק שלהם: ביטויים נפוצים, חברים, תמונות, מיקומים גאוגרפיים ולייקים.

• A&E Parking Wars: יוצרי סדרת הטלוויזיה Parking Wars שכרו חברה ליצירת משחק להפצה בפייסבוק. המשחק התבסס על עקרונות הסדרה ובמהלכו משתמשים שיחקו אחד נגד השני. המשחק צבר בתקופה קצרה כ-1.5 מיליון משתמשים.

• Pringles’ Dream Party: חברת פרינגלס האוסטרלית יצרה קמפיין פייסבוקי שהפך אותה לדף הפיסבוק האהוב ביותר באוסטרליה. האפליקציה שהם יצרו הזמינה משתמשים ליצור את מסיבת החלומות שלהם (תוך בחירת מקומות, חברים והשעשועים) ויצרה סרטון וידאו בכיכוב הבחירות שלהם.

קיימים קמפיינים רבים ומרתקים שהשתמשו בפייסבוק בדרכים יצירתיות ומקוריות, וניתן להניח כי משווקים רק ירחיבו את אופקיהם ואת חדשניותם וימשיכו להשתמש בבמה הנרחבת והכל כך נגישה שפייסבוק מאפשר.

מדיה חברתית ויכולת ריכוז - מעגל אכזרי

במהלך השיעורים דיברנו על ניקולאס קאר וטענתו כי ההמעבר מזיכרון לטווח הקצר לזיכרון לטווח ארוך ויכולת הריכוז שלנו נפגעו משמעותית כתוצאה משימוש נרחב באיטרנט. הסיבה לכך, טוען קאר, היא עודף גירויים שמונעים הטמעה של המידע אליו אנו נחשפים. בחרתי לבדוק את טענתו של קאר בהתאם לעליית הפופולאריות של אתרי מדיה חברתית בשנים האחרונות בהתייחס ליכולת הריכוז המתקצרת של הגולשים.

שני אתרי המדיה החברתית הפופולאריים ביותר, בהתאם לAlexa Rank עליו פירטתי בפוסט קודם, הם Facebook וTwitter (הדירוג). פייסבוק מאפשר יצירת פרופיל אישי שמכיל מדיה ויזואלית ומאפשר למשתמש לחלוק תוכן עם חבריו ללא הגבלת אורך בעוד טוויטר מאפשר חלוקת תוכן המוגבל ל140 תווים פר "טוויט" (להלן השוואה בין האתרים).

עקב ההבדלים בין שני האתרים, וחוסר ההגבלה באורך התוכן של פייסבוק, ניתן לשער כי גולשי פייסבוק יעשו שימוש בפלטפורמה הניתנת להם ויחלקו, ויתעניינו, בתוכן המוצע להם ללא קשר לאורכו. אבל זה לא המצב. מחקרים מראים כי ככל שהתוכן בפייסבוק קצר יותר, כך הוא זוכה ליותר תשומת לב ממשתמשים אחרים.

נתונים אלה, בצירוף הפופולאריות העצומה של אתר שמאפשר חלוקת מידע תחת 140 תווים בלבד, מעלים את השאלה: האם איבדנו את יכולת הריכוז לתוכן שארוך יותר ממספר תווים מועט כל כך?

הרבה סבורים שהתשובה היא כן. העובדה שגם כאשר תוכן מלא זמין המשתמשים מתייחסים רק לתוכן קצר משמעותית מחזקת את ההשערה שיכולת הריכוז שלנו כבר לא מסוגלת להתמודד עם טקסט ארוך ומלא מידע. נתוני גלישה מצביעים כי רבים ממשתמשי המדיה החברתית נעזרים באתרים הללו כמקור חדשות, אמנם לא מרכזי אך משמעותי מספיק בצריכת החדשות היומית שלהם. הבעייתיות בשימוש זה, כפי שמצוין כאן, היא העובדה כי המידע שנחלק ברשתות אלו הוא קצר, תמציתי ועקב כך - שטחי. מידע מהיר ותמציתי אודות האירועים המתרחשים בעולם לא מאפשר פירוט על הרקע מאחוריהם, הסיבתיות וההבנה ההיסטורית שלהם.

בנוסף, לא רק שאנחנו לא יכולים לקרוא תוכן ארוך מדי, מחקרים מראים שיכולתנו לצפות בקטעי וידאו הולכת ומתקצרת, וכרגע האורך הממוצע של כתבה חדשותית בטלוויזיה המקומית האמריקאית היא 41 שניות. בטוויטר לקחו צעד נוסף ויצרו את Vine, אפליקציה מאפשרת שיתוף של סרטוני וידאו באורך של 6 שניות. Vine היא אפליקציה חדשה יחסית (שוחררה בינואר 2013), והדעות חלוקות בנוגע לעתידה.

לסיכום, נדמה שקיצור יכולת הריכוז שלנו ועליית הפופולאריות של אתרי מדיה חברתית הם גורמים שמשפיעים אחד על השני באופן ישיר: ככל המדיה חברתית פופולאריות יותר כך אנו מתרגלים לתוכן קצר יותר, וככל שאנו מתרגלים לתוכן קצר יותר אנו מחפשים תכנים קצרים יותר שאתרי מדיה חברתית שמחים לספק.

ולסיום הסבר מדוע מדיה חברתית הורסת אותנו, תוך שימוש במדיה חברתית:
http://assistedlivingtoday.com/p/resources/social-media-is-ruining-our-minds-infographic/

The Lizzie Bennet Diaries וחווית המשתמש המלאה

לפני שנה כמעט בדיוק, ברביעי לאפריל 2012, פורסם בYouTube סרטון בשם My Name is Lizzie Bennet. הסרטון צולם בפורמאט vlog (כלומר: video blog, פורמאט נפוץ ביוטיוב בו גולשים רגילים משתמשים ביוטיוב בתור בלוג, ופונים למצלמה כפי שבלוג היה פונה לקהל קוראיו בבלוג אישי) והציג את ליזי בנט, סטודנטית בת 24 לתקשורת, שהחליטה להשתמש ביוטיוב כבמה אישית לסיפורים אודות משפחתה המשונה וחייה. לאימה יש מוטו חיים שאולי ישמע מוכר לחלקכם:

It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife.

אם המשפט לא מוכר סימן שמעולם לא קראתם את יצירת המופת של ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה" (אז תקראו). 
The Lizzie Bennet Diaries (שמעתה יקרא TLBD) התברר כפרויקט של האנק גרין, ולוגר מוכר וידוע. האנק ושותפיו הפכו את עלילת "גאווה ודעה קדומה" לסדרת סרטונים ביוטיוב שנמשכה כשנה והציגה את עלילת הספר בצורה מודרנית מנקודת מבטה של ליזי, ולוגרית מתנסה. 

כל זה נחמד מאוד, אבל מה הקשר בין ג'יין אוסטן לBig Data? 

ובכן, פרויקט TLBD הוא אחד השימושים המרשימים והנרחבים ביותר של שיתוף מידע בפלטפורמות שונות שיצא לי לחוות בתור משתמשת אינטרנט נאמנה. יחד עם הסרטונים ביוטיוב נפתחו עבור דמותה של ליזי פרופילים בפייסבוק, Google+, טוויטר, Pinterest וTumblr. ככל שהתפתחה הסדרה וצברה קהל צופים נאמן, כך התרחבה פעילותה של הסדרה בארבעת הפלטפורמות הנ"ל (כולן פלטפורמות חברתיות בולטות): דמויות משנה זכו לולוגים אישיים ביוטיוב וכמות עצומה של חשבונות טוויטר שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעלילה. התכתבויות בטוויטר בין דמויות שונות הקדימו התפתחויות עלילה ועלו כמידע מקדים לסרטונים רבים, ומידע שנחשף בסרטונים של דמויות המשנה היה חיוני לעלילה המרכזית (החברה הפיקטיבית של אחת הדמויות אפילו זכתה לאתר ואפליקציה חדשנית). כך טוו יוצרי הסדרה רשת סבוכה של מידע תוך שימוש בפלטפורמות חברתיות בולטות. צופי הסדרה, שהפכו לקהל נלהב מאוד, עקבו בהתמדה אחר המידע שהגיע מהמקורות השונים והשלים להם את תמונת העלילה השלמה, וכך בעצם נוצרה עבור הצופה חווית משתמש מלאה (להלן ניתוח של החוויה).
לאחר סיום הסדרה הפרויקט אף עשה צעד נוסף בשיתוף המידע בכך שפנה לאתר גיוס הכספים KickStarter וגייס כסף להפקת DVD של אוסף הסרטונים, ובכך הפיל את החומה בין הטלוויזיה לאינטרנט.

הפרויקט מרתק בעיני עקב השימוש היצירתי בפלטפורמות פופולאריות וחינמיות להפצה של תוכן מקורי ויצירת עולם שלם, וכל זאת ללא יציאה מגבולות האינטרנט. ריבוי המידע והחוויה העלילתית המלאה הובילה ליצירת קהל מעריצים נאמן שגייס כמעט 500,000 דולר למען הפקת הDVD. זהו שימוש מרתק של יוצרים עצמאיים ומוגבלי משאבים בפלפורמות שיתוף המידע שעידן הBig Data מאפשר.

העולם הסבוך של Web Analytics

במהלך הקורס דיברנו על מונחים כגון Page views, Unique users ו-Duration, כולם מתקשרים למונח החשוב ביותר בהבטחת הפופולאריות של אתרים באינטרנט: Traffic. Web Analytics הוזכר רבות בשיעור ככלי יעיל לניתוח תבניות הגלישה של משתמשים באתר, ובכך שיפור ה-Traffic שלו. בהמשך לכך תהיתי כיצד Google Analytics מבצע את איסוף המידע וניתוח התוכן, והאם קיימים כלים אחרים ל-Web Analytics שיכולים להתחרות בGA? 

אענה על השאלה הראשונה כמיטב יכולתי בעזרת הבלוג Digital Third Coast שעוסק בייעוץ שיווקי לאתרי אינטרנט: כאשר גולשי אינטרנט מגיעים לאתר שמשתמש בGA, הם שולחים לשרתי Google מידע אודות האתר בו הם גולשים, כיצד הגיעו לאתר, תנועת הגולש באתר עצמו ומידע טכני אודות המחשב של המשתמש. זה נעשה באמצעות קוד של Javascript (שפת התכנות שמאפשרת הכנס תוכן מצד המשתמש באינטנרט, במקום קריאה בלבד) שנשלח מהמחשב של הגולש לGA ללא ידיעתו. נקודה חשובה אודות GA היא שהמידע שנשלח לGoogle נשלח בצורה אנונימית, כלומר: GA יכולה אוספת מידע על מנהגי הגלישה של משתמשי האתר, אבל לא על זהותם. עובדה זו מהווה מגבלה במקרה של אתרים שרוצים לאסוף מידע על זהות המשתמשים שלהם. נקודה נוספת שמהווה מגבלה ליכולת של GA היא השימוש בJavascript כאמצעי לאיסוף מידע: כיום רוב המחשבים משתמשים בשפה זו, אך לא יתאפשר איסוף מידע ממערכות ישנות יותר שמשתמשות בשפה אחרת (אמנם קיימות מעט מאוד כאלה, אבל עדיין. אם מוצאים חולשה של Google כדאי לציין אותה).

עכשיו כשהבנו איך עבודת תוכנת Google Analytics בצורה בסיסית ביותר, נעבור לשאלה הבאה: האם קיימים כלי  Web Analytics שיכולים להתחרות בה?

המחקר שביצעתי בנושא הביא אותי למספר מסקנות:1. Web Analytics זה נושא פופולארי.2. Web Analytics זה נושא מסובך.

קיימים אינספור בלוגים אודות Web Analytics, והדעות רבות ומגוונות אודות יעילותם של כלי Web Analytics שונים. אפילו Pinterest הציגו לאחרונה את Pinterest Web Analytics! כלי WA מתפשטים כמו אש בשדה קוצים. אך למרות ריבוי המונחים, הבלוגים והאתרים, נתקלתי בשם אחד שעלה מספר פעמים באתרים שונים: Alexa Rating. Alexa היא חברה המדרגת את האתרים הפופולאריים ביותר בעולם. ככל שדירוג האתר נמוך יותר - כך הוא יותר פופולארי. אז איך Alexa Rating עובד? משתמשי Alexa מורידים את סרגל הכלים (Toolbar) של Alexa וכך התוכנה בוחנת את נתוני הגלישה שלהם, ובאמצעותם את הTraffic של אתרים שונים. בהתאם לכך, Alexa מבצעת ניתוח של הנתונים ומנבאת את הTraffic של האתרים המשתמשים בתוכנה, וזאת באמצעות נתונים של משתמשים קיימים. הבעיה בכלי זה, כפי שרבים וטובים ציינו ברחבי הרשת, שהניתוח והדירוג מתבצע באמצעות נתונים ייצוגיים של משתמשי Alexa ולא כלל האינטרנט. כך נוצר מצב בו ניתוח הTraffic של Google Analytics וAlexa יכולים להיות שונים לחלוטין.

לבסוף, לאלה מאיתנו שמחליטים להיות נאמנים לGoogle ולהיעזר בGA לשיפור הTraffic שלהם, אין כמו קצת עזרה ויזואלית כדי לפשט את העולם הסבוך של Web Analytics.

על סוף העולם, חילול קודש וחיפושים ב-Bing

בשיעור האחרון דיברנו על הצדדים הרבים של Google: הגאוניות הטכנולוגית החדשנית מצד אחד, מול היכולת העסקית המרשימה מצד שני. ניסיתי לחשוב על נושאים מעניינים לפוסט של השבוע, אבל למען האמת לא מאוד אכפת לי מה מרכיב את אלגוריתמי החיפוש המסתוריים של גוגל. כן אכפת לי, לעומת זאת, מיכולת הסינון של האלגוריתמים המדוברים. כיוון שרוב האלגוריתמים לא ידועים, האם ייתכן שגוגל דואגת להורדת ה-PageRank של אתרים המבקרים את גוגל?

החלטתי לבצע ניסוי ולחפש ביקורות שונות אודות גוגל, אז כמובן שפתחתי את הדפדפן שלי (Chrome, אלא מה) ועמדתי להקליד, כרגיל, את הנושא המבוקש בתיבת החיפוש. ואז נפלה עליי ההבנה שאני מחפשת ביקורת על גוגל, באמצעות גוגל. בעיה. לכן, כמו כל חוקרת טובה, החלטתי לייעל את הניסוי ולספק קבוצת ביקורת: Bing, מנוע החיפוש של Microsoft. 
חיפשתי את הנושא "criticism of google" בשני מנועי החיפוש. להלן התוצאות:

המסקנות הראשונות שלי היו שהתוצאות הפופולאריות ביותר בבינג מקורן מאתרי תוכן טכנולוגי (הרבה מהתוצאות הכילו ביקורת מעמיקה שלא מאוד מובנת לטכנופובית שכמותי) ואילו התוצאות הפופולאריות ביותר מגוגל מקורן בעיקר מאתרי חדשות (התוצאה השנייה בדף התוצאות הראשון היא כתבה אודות סירובה של ועדת המסחר הפדרלית האמריקאית לבקר את גוגל. זו יכולת מרשימה להפוך ביקורת למחמאה). מעניין.
המשכתי לסרוק את התוצאות ונתקלתי בהבדל מעניין נוסף: התוצאה השנייה בדף התוצאות הראשון של בינג היא פוסט של מהנדס מגוגל ב-Google+, בו הוא מבקר את גוגל. האתר הזה לא הופיע בדף התוצאות הראשון של גוגל (או השני, או השלישי), אבל כתבה אודות התקרית היוותה את התוצאה הרביעית בדף התוצאות הראשון של החיפוש.

מסקנה מעניינת שלישית ואחרונה: התוצאה השמינית בדף התוצאות הראשון של גוגל היא כתבה אודות האתר Consumer Watchdog, ארגון ללא רווח שמטרתו לקדם אינטרסים של צרכנים והוא גם, במקרה, אחד מהמבקרים הבולטים ביותר של גוגל. כשחיפשתי באתר עצמו ביקורות על גוגל נתקלתי ב-tag שמכיל רק ביקורות על גוגל (ליתר דיוק: 106 עמודים של כתבות ביקורת על גוגל). באופן מעניין, בעשרת העמודים הראשונים של תוצאות החיפוש שלי בגוגל למילות החיפוש "criticism of google" לא הופיע קישור לאתר Consumer Watchdog עצמו. 

פוסט ראשון: אפשר חשבון?

ניסיתי לחשוב על משפט פתיחה ראוי לפוסט הראשון בבלוג הראשון שלי במבוכה ובלבול שראויים רק לרגעים האחרונים לפני היציאה לדייט ראשון, וכמו דייט ראשון מביך במיוחד אני מאמינה שעדיף לדלג בקצרה על כל האוקוורדנס הראשוני ולעבור ישר לשלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו אוהבים לדבר על אותם הדברים (ואם לא- להזמין חשבון ולברוח הביתה). 

אז! אני חן, סטודנטית שנה שנייה לפסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית, והבלוג הזה מיועד לקורס "ארגז הכלים של האינטרנט". בשיעורים האחרונים דיברנו על הדרך בה אנשים קוראים באינטרנט: סריקה ולא קריאה, F-pattern, שפה פשוטה, בולטים קצרים וכו'. בשיעור הראשון דיברנו גם על אינפוגרפיקס ועל איך האינטרנט הופך למקום וויזואלי יותר (ראיון מעניין בנושא).
השימוש בצורות כתיבה כאלו מיועדות, כפי שאמרנו בשיעור, בעיקר לצורך פרסום ושיווק. ההבדל בין צורות הכתיבה השונות הזכירו לי את השינויים החדים שעברו על אחד האתרים האהובים עליי, Television Without Pity (הידוע גם בשם TWoP), בשנת 2007. TWoP הוא אתר המיועד לביקורות טלוויזיה, אך בשונה מאתרי ביקורות טלוויזיה אחרים המטרה שלו היא להוות פלטפורמה לביקורות עמוקות, אינטיליגנטיות ובעיקר: מאוד לועגות. האתר מכיל ביקורות שנכתבו ע"י כותבים מקצועיים ורשת פורומים ענפה אודות התוכניות השונות ונושאים אחרים. על הפורומים פיקחו כותבי הביקורות במטרה לשמור על רמת דיון גבוהה. תגובות מהסגנון הבא:

היו גורמות לסילוקו של המגיב.

ב-13 למרץ, 2007, החברה Bravo רכשה את TWoP ממקימי האתר עבור סכום לא ידוע. על הרכישה ניתן לקרוא כאן.
המעבר מאתר עצמי תחת בעלות פרטית לאתר תחת בעלות של חברת כבלים ידועה הביא למספר שינויים משמעותיים באתר: הטענה העיקרית היתה שTWoP איבד מהעוקץ שלו (ועל כך ניתן לקרוא כאן, במקרה שמישהו מעוניין) אבל השינויים שמעניינים אותי בהקשר הקורס הוא השינוי העיצובי של האתר.

בלינק הקודם ניתן לראות את הבדלי העיצוב לפני ואחרי הרכישה. 

לפני:

ואחרי:

גם מי שלא מכיר את האתר יכול לראות שהשינוי משמעותי. בגרסה הקודמת שלו TWoP הכיל מלל בלבד: ללא גלריות תמונות, ללא קטעי וידאו, עם עיצוב חדגוני (הבדלי הצבעים נועדו להבדיל בין התוכניות השונות), כותרות שדנו בנושא הביקורת ללא התחכמויות או פירוט נוסף וסידור מידע פשוט מאוד בדף הראשי: הפוסטים הראשונים היו הביקורות האחרונות ביותר וכדי להגיע לביקורת הרצויה היה צריך לגלול מטה בדף או להגיע לתוכניות הרצויה דרך חיפוש דקדקני. 

לאחר השינוי TWoP הכיל גלריות תמונות, סרטונים, אמוטיקונים במקום הכותרות האפורות הקודמות, בולטים קצרים וקליטים וסידור חדש בדף הראשי: בפולד ניתן למצוא פרסומות וקישורים לנושאים הפופולריים ביותר (עם תמונות! עצומות! כי כולם אוהבים תמונות!), ובגלילה שניה או שלישית ניתן להגיע לביקורות האחרונות ביותר.

השינויים הויזואליים האלה מראים, לדעתי, את השינוי המהותי בין אתר המיועד לאוכלוסיה קטנה ומצומצמת ולא פועל למטרות רווח לבין אתר רווחי: כמו שהראנו בשיעור, כשמשווקים פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר- הרבה תמונות, עיצוב מסודר אך מושך את העיניים, ובולטים קצרים שנועדו למשוך אנשים לקריאה נוספת.

לסיכום, אני לא בטוחה אם הצלחתי לקלוע למטרה בפוסט הראשון שלי, אבל פרקתי קצת עצבים על הריסתו של האתר האהוב עליי, וגם זה טוב.