ASOS vs. ModCloth

בשיעור האחרון דיברנו על חווית המשתמש של אתרים ברשת, יעדים עסקיים ומאפייני נורמן לבחינת היעילות העסקית של אתרים. כבר במהלך הדיון הזה התוודתי שיש לי אהבה גדולה לאון-ליין שופינג, אהבה כל כך גדולה שאף ניתן לתארה כאובססיה קטנה ויקרה.

עקב כך, החלטתי לעסוק בפוסט הנוכחי בהשוואה בין שני אתרי קניות של בגדים: ASOS מול ModCloth. הסיבה שבחרתי בשני האתרים הללו היא ששניהם אתרי קניות פופולאריים מאוד שמוכרים מוצרים דומים, אך באופן אישי אני מעדיפה את ASOS משמעותית על פני ModCloth. עד היום לא הענקתי מחשבה לסיבה לכך.

המטרות העסקיות של שני האתרים דומות: מכירת מוצרי יופי (בגדים, הנעלה, קוסמטיקה, תכשיטים) באינטרנט. שתי החברות עוסקות במכירות און-ליין בלבד ואין בבעלותן חנויות מותג בנוסף לאתרים עצמם, לכן השיווק והמכירה מתבצעים דרך האתר. יש עניין בהדגשת ההיצע, ייעול תהליך הרכישה ויצירת לקוחות חוזרים. שני האתרים מעוניינים במכירות גלובאליות ומאפשרים משלוחים כמעט לכל מדינה בעולם. שני האתרים מוכרים מוצרים ממותגים רבים ושונים, אך ל-ASOS גם מוצרים ממותג החברה עצמו ויש להם עניין משמעותי בשיווק מותג ASOS.

אם כך, כיצד עונה כל אתר על המטרות העסקיות הללו ועל הקריטריונים לבחינת אתרים?
נדון בדפים הראשיים של שני האתרים:

עיצוב הדף הראשי של ASOS פשוט להפליא: צבעי שחור ולבן, עיצוב בצורת F, מיעוט של כותרות, צבעים ומלל. יתרונות האתר מובאים בצורה בולטת ותמציתית בראש הדף (משלוח חינם - משלוח מהיר - הנחות לסטודנטים) והפרדה בין מוצרי גברים למוצרי נשים. בראש הדף קופסת חיפוש גדולה ובולטת, ולאחר גלילה אחת מגיעים לשיווק של מוצרי המותג ASOS: האתר מאפשר גלישה לפי מוצרי מותגים אחרים, או גלישה במוצרי המותג של ASOS - והכל במינימום מלל ובבהירות מקסימלית.

הדף הראשי של ModCloth צבעוני יותר, מקושט יותר ומעט מסובך יותר. הצבעים אמנם נעימים לעין, אך הם לא יוצרים את הבולטות הפשוטה שנוצרה בדף הראשי של ASOS. בראש הדף שורה עם קישורים לקטגוריות שונות (בגדים/נעליים/אביזרים/דירה וכו'). יחד עם הקטגוריות הללו קיימות שתי כותרות מעט מבלבלות: Be The Buyer ו- Style Gallery, שתי כותרות עמומות שלא מספקות מספיק מידע למהותן.

העיצוב הפשוט, החד והתמציתי של ASOS מגביר את השמישות והעיצוב הפנימי הוא מאוד בר מציאה: הקטגוריות הפנימיות מופרדות באופן ברור וקל לחיפוש. ModCloth צבעוני יותר ומבלבל יותר, בעל מלל ושמות קטגוריות לא ברורות דיין, אך הקטגוריות הפנימיות גם הן מסודרות באופן נהיר.
היתרון הגדול הנוסף של ASOS הוא שהוא מאוד מועיל למשתמש: כל מוצר ניתן לראות גם על דוגמנית, ולא רק על קולב, ובנוסף ניתן לראות קטע וידאו קצר של הדוגמנית לובשת את המוצר. זהו יתרון עצום יחסית לתמונות המוצר של ModCloth - שבד"כ מראות את המוצר על בובת ראווה בלבד.

לסיכום: אתר ASOS פשוט, ברור וחד יותר מ-ModCloth. בעוד שני האתרים מוכרים מוצרים דומים הסיכוי של משתמש למצוא ב-ASOS את המוצר הרצוי במהירות גדולה יותר וללא סיבוכים מיותרים מביאה להיותו אתר שעונה על מטרותיו העסקיות בצורה מרשימה.

מדיה מסורתית, מדיה חדשה ונושא הלפיד

יש לי וידוי שבהחלט לא יפתיע את רוב האנשים שמכירים אותי ברמה די בסיסית: אני מאוד אוהבת כדורגל. ככה זה כשיש שורשים ארגנטינאים, לעשות צ'וריסוס על האש ביום שבת זה לגיטימי אבל לטעון שפלה היה טוב יותר ממראדונה זה כבר חילול קודש.

האהבה הזו לכדורגל הובילה אותי בקיץ 2010 למדור הכדורגל של האתר של עיתון ה-Guardian, אחד העיתונים הפופולאריים והנחשבים ביותר בבריטניה. האתר סיקר את משחקי המונדיאל שהתחוללו באותו הקיץ, ואני נחשפתי למדור ספורט מסוג אחר: שנון, אינפורמטיבי ומקיף. דוגמא טובה לעליונות הסיקור המרתק של האתר היא המשחק בין אנגליה לגרמניה: הגארדיאן מול Ynet. שני האתרים סיפקו עדכונים חיים לגבי המתרחש במשחק ("Minute by minute"), אך הגארדיאן הוסיף קישורים למידע אודות משחקי עבר, סרטונים ביוטיוב, מיילים מקוראים, כתבות רקע, כתבות מרתקות אודות תרבות הכדורגל בשתי המדינות וכמובן, הומור בריטי יבש. לדוגמא:

 "Anyway, the English papers have been embarrassing themselves today, as you'd expect. It's been war this, blitz that, Churchill speeches the other."

מאז אותה תגלית מרעישה הפכתי למעריצה מושבעת של מדור הספורט של האתר, שהוא המעמיק והאינטראקטיבי ביותר שראיתי. סיקורי משחקים שונים כוללים דיווחי Minute by minute דומים, אוסף ג'יפים שבועי (אינפורגרפיקה לעולם לא מאכזבת!) בשם The gifs that keep on giving, מדור YouTube ושאר כתבות ומדורים שעונים על כל משאלותיו של אוהד הכדורגל הלא-כל-כך-ממוצע (זה שלא יורק גרעינים ביציע של בית"ר). 

מעולם לא גלשתי בשאר חלקי האתר (כי את החדשות שלי אני צורכת מפייסבוק, בכנות) אבל כשהגיע הזמן לכתוב פוסט על המעבר בין המדיה המסורתית למדיה החדשה, חשבתי על הגארדיאן. אם מדור הספורט של האתר מנצל בצורה כה מרשימה את יתרונות האינטרנט, וביחוד את הדינמיות ורוחב היריעה שלו, האם זהו מאפיין של האתר כולו?

התשובה היא, ללא ספק, כן. 

אחד המדורים המרתקים ביותר באתר הוא מדור Minute by minutes, שכולל עדכונים חיים מהתרחשויות ברחבי העולם (להלן דיווח חי אודות דיון בפרלמנט בנוגע לנישואין חד-מיניים, כולל תמונות, תגובות ו-Twits בזמן אמת). בנוסף מצאתי מדריך אינטראקטיבי לאסירי מצפון איראנים, אוסף של גזירי מהדורות ראשונות של ספרים מפורסמים, Podcasts, עדכוני טוויטר אודות נושאים בוערים ועוד אינסוף מידע מרתק, מיידי ועדכני מרחבי הרשת.

המסקנה היא שהגארדיאן, אחד מנציגיה המדיה המסורתית הבולטים והנפוצים ביותר בבריטניה, עשה את המהפך המדהים והפך גם לנציג מדיה חדשה מוצלח ומצליח. הסיבה לכך, לדעתי, היא השימוש הנכון של האתר במידע האינסופי שהאינטרנט מספק. ניתן למצוא בו כתבות עיתונאיות מסורתיות תוך שמירה על קשר מתמיד עם הגולשים ויצירת קישוריות לאתרים הפופולאריים ביותר ברשת כגון יוטיוב וטוויטר. האינטראקטיביות הזו הופכת את אתר הגארדיאן לדינאמי, אינפורמטיבי ומושך, ומושא שאיפה לכל עיתון שמקווה לעשות את המעבר הקשה בין המדיה המסורתית למדיה החדשה.

נפלאות פייסבוק והשיווק החדשני

לפני שבוע בערך נתקלתי בפוסט זועם בקבוצת פייסבוק פמיניסטית בה אני חברה אודות פוסט שוביניסטי להחריד שתפס פופולאריות מהירה בפייסבוק וזכה לכמות גדולה של שיתופים ולייקים מצד אחד, ותגובות מזועזות מצד שני. הפוסט תיאר דייט ראשון של בחור עם בחורה מנקודת הראות של הבחור, ובמהלך הדייט נחשפו מחשבותיו המזלזלות בבחורה איתה הוא נמצא. 

כמה דקות לאחר שקראתי את הפוסט בעצמי קיבלתי הודעה מחברה עם לינק לפוסט המדובר, ומייד פתחנו בדיון זועם במהלכו פירקנו את הפוסט ואת מחברו לחלקים בהתקף זעם פמיניסטי. תוך מספר דקות כל אחת מאיתנו נתקלה ברחבי פייסבוק בגרסאות שונות הלועגות לפוסט: הדייט מנקודת מבטה של הבחורה, הדייט מנקודת מבטה של המלצרית, גרסת משחקי הכס ועוד אינספור גרסאות שונות, תמונות ולעג כללי (האוסף הכמעט שלם נמצא כאן). בערב, כשישבתי עם חברים בארוחת ערב, הפצתי את הסיפור וגיליתי ששניים מתוך הארבעה כבר הכירו את השתלשלות העניינים בעצמם. למחרת אף נתקלתי בכתבה ב-ynet אודות הפוסט, המחבר והתגובות שעלו בעקבותיו.

לאחר מספר ימים, בחלוף הזעם, עלה מידע מעניין ממקורות שונים בפייסבוק: מחבר הפוסט הוא סופר בשאיפה עם תכנוני פרסום ספר, והפוסט מעורר המחלוקת שימש כמעין ניסיון שיווק מקדים לפרסום הספר.

הפוסט היה מרגיז, המחבר מתנשא (או "דושבאג", אם אהיה כנה לחלוטין) והכתיבה לא מאוד מרשימה, אבל הצלחתה של הספק פרובוקציה ספק קמפיין שיווקי היא אכן מרשימה: המחבר יצר שיחה עירנית ומקוטבת ומשך תשומת לב אליו כאדם וכסופר. הוא לא שילם על מודעות בפייסבוק או השתמש בדרכי השיווק הנורמטיביות, ועדיין יצר את אחד הנושאים המדוברים ביותר בסייברספייס הישראלי בתקופה האחרונה.

ההבנה הזו הביאה אותי לבחון ניסיונות שיווק יצירתיים אחרים שהשתמשו בפייסבוק כפלטפורמה שיווקית בצורה לא קונבנציונאלית, להלן חלק מהקמפיינים המעניינים ביותר בהם נתקלתי:

•  Intel Museum Of Me: Intel שיווקו את מעבד i5 החדש באמצעות פרויקט מרתק שעשה שימוש יצירתי במיוחד בפייסבוק. המשתמשים התחברו לאפליקציה באמצעות חשבון פייסבוק שלהם וקיבלו בתמורה סרטון בארוך שלוש דקות שהציג את חייהם באמצעות מידע שנשאב מחשבונות הפייסבוק שלהם: ביטויים נפוצים, חברים, תמונות, מיקומים גאוגרפיים ולייקים.

• A&E Parking Wars: יוצרי סדרת הטלוויזיה Parking Wars שכרו חברה ליצירת משחק להפצה בפייסבוק. המשחק התבסס על עקרונות הסדרה ובמהלכו משתמשים שיחקו אחד נגד השני. המשחק צבר בתקופה קצרה כ-1.5 מיליון משתמשים.

• Pringles’ Dream Party: חברת פרינגלס האוסטרלית יצרה קמפיין פייסבוקי שהפך אותה לדף הפיסבוק האהוב ביותר באוסטרליה. האפליקציה שהם יצרו הזמינה משתמשים ליצור את מסיבת החלומות שלהם (תוך בחירת מקומות, חברים והשעשועים) ויצרה סרטון וידאו בכיכוב הבחירות שלהם.

קיימים קמפיינים רבים ומרתקים שהשתמשו בפייסבוק בדרכים יצירתיות ומקוריות, וניתן להניח כי משווקים רק ירחיבו את אופקיהם ואת חדשניותם וימשיכו להשתמש בבמה הנרחבת והכל כך נגישה שפייסבוק מאפשר.

מדיה חברתית ויכולת ריכוז - מעגל אכזרי

במהלך השיעורים דיברנו על ניקולאס קאר וטענתו כי ההמעבר מזיכרון לטווח הקצר לזיכרון לטווח ארוך ויכולת הריכוז שלנו נפגעו משמעותית כתוצאה משימוש נרחב באיטרנט. הסיבה לכך, טוען קאר, היא עודף גירויים שמונעים הטמעה של המידע אליו אנו נחשפים. בחרתי לבדוק את טענתו של קאר בהתאם לעליית הפופולאריות של אתרי מדיה חברתית בשנים האחרונות בהתייחס ליכולת הריכוז המתקצרת של הגולשים.

שני אתרי המדיה החברתית הפופולאריים ביותר, בהתאם לAlexa Rank עליו פירטתי בפוסט קודם, הם Facebook וTwitter (הדירוג). פייסבוק מאפשר יצירת פרופיל אישי שמכיל מדיה ויזואלית ומאפשר למשתמש לחלוק תוכן עם חבריו ללא הגבלת אורך בעוד טוויטר מאפשר חלוקת תוכן המוגבל ל140 תווים פר "טוויט" (להלן השוואה בין האתרים).

עקב ההבדלים בין שני האתרים, וחוסר ההגבלה באורך התוכן של פייסבוק, ניתן לשער כי גולשי פייסבוק יעשו שימוש בפלטפורמה הניתנת להם ויחלקו, ויתעניינו, בתוכן המוצע להם ללא קשר לאורכו. אבל זה לא המצב. מחקרים מראים כי ככל שהתוכן בפייסבוק קצר יותר, כך הוא זוכה ליותר תשומת לב ממשתמשים אחרים.

נתונים אלה, בצירוף הפופולאריות העצומה של אתר שמאפשר חלוקת מידע תחת 140 תווים בלבד, מעלים את השאלה: האם איבדנו את יכולת הריכוז לתוכן שארוך יותר ממספר תווים מועט כל כך?

הרבה סבורים שהתשובה היא כן. העובדה שגם כאשר תוכן מלא זמין המשתמשים מתייחסים רק לתוכן קצר משמעותית מחזקת את ההשערה שיכולת הריכוז שלנו כבר לא מסוגלת להתמודד עם טקסט ארוך ומלא מידע. נתוני גלישה מצביעים כי רבים ממשתמשי המדיה החברתית נעזרים באתרים הללו כמקור חדשות, אמנם לא מרכזי אך משמעותי מספיק בצריכת החדשות היומית שלהם. הבעייתיות בשימוש זה, כפי שמצוין כאן, היא העובדה כי המידע שנחלק ברשתות אלו הוא קצר, תמציתי ועקב כך - שטחי. מידע מהיר ותמציתי אודות האירועים המתרחשים בעולם לא מאפשר פירוט על הרקע מאחוריהם, הסיבתיות וההבנה ההיסטורית שלהם.

בנוסף, לא רק שאנחנו לא יכולים לקרוא תוכן ארוך מדי, מחקרים מראים שיכולתנו לצפות בקטעי וידאו הולכת ומתקצרת, וכרגע האורך הממוצע של כתבה חדשותית בטלוויזיה המקומית האמריקאית היא 41 שניות. בטוויטר לקחו צעד נוסף ויצרו את Vine, אפליקציה מאפשרת שיתוף של סרטוני וידאו באורך של 6 שניות. Vine היא אפליקציה חדשה יחסית (שוחררה בינואר 2013), והדעות חלוקות בנוגע לעתידה.

לסיכום, נדמה שקיצור יכולת הריכוז שלנו ועליית הפופולאריות של אתרי מדיה חברתית הם גורמים שמשפיעים אחד על השני באופן ישיר: ככל המדיה חברתית פופולאריות יותר כך אנו מתרגלים לתוכן קצר יותר, וככל שאנו מתרגלים לתוכן קצר יותר אנו מחפשים תכנים קצרים יותר שאתרי מדיה חברתית שמחים לספק.

ולסיום הסבר מדוע מדיה חברתית הורסת אותנו, תוך שימוש במדיה חברתית:
http://assistedlivingtoday.com/p/resources/social-media-is-ruining-our-minds-infographic/

The Lizzie Bennet Diaries וחווית המשתמש המלאה

לפני שנה כמעט בדיוק, ברביעי לאפריל 2012, פורסם בYouTube סרטון בשם My Name is Lizzie Bennet. הסרטון צולם בפורמאט vlog (כלומר: video blog, פורמאט נפוץ ביוטיוב בו גולשים רגילים משתמשים ביוטיוב בתור בלוג, ופונים למצלמה כפי שבלוג היה פונה לקהל קוראיו בבלוג אישי) והציג את ליזי בנט, סטודנטית בת 24 לתקשורת, שהחליטה להשתמש ביוטיוב כבמה אישית לסיפורים אודות משפחתה המשונה וחייה. לאימה יש מוטו חיים שאולי ישמע מוכר לחלקכם:

It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife.

אם המשפט לא מוכר סימן שמעולם לא קראתם את יצירת המופת של ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה" (אז תקראו). 
The Lizzie Bennet Diaries (שמעתה יקרא TLBD) התברר כפרויקט של האנק גרין, ולוגר מוכר וידוע. האנק ושותפיו הפכו את עלילת "גאווה ודעה קדומה" לסדרת סרטונים ביוטיוב שנמשכה כשנה והציגה את עלילת הספר בצורה מודרנית מנקודת מבטה של ליזי, ולוגרית מתנסה. 

כל זה נחמד מאוד, אבל מה הקשר בין ג'יין אוסטן לBig Data? 

ובכן, פרויקט TLBD הוא אחד השימושים המרשימים והנרחבים ביותר של שיתוף מידע בפלטפורמות שונות שיצא לי לחוות בתור משתמשת אינטרנט נאמנה. יחד עם הסרטונים ביוטיוב נפתחו עבור דמותה של ליזי פרופילים בפייסבוק, Google+, טוויטר, Pinterest וTumblr. ככל שהתפתחה הסדרה וצברה קהל צופים נאמן, כך התרחבה פעילותה של הסדרה בארבעת הפלטפורמות הנ"ל (כולן פלטפורמות חברתיות בולטות): דמויות משנה זכו לולוגים אישיים ביוטיוב וכמות עצומה של חשבונות טוויטר שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעלילה. התכתבויות בטוויטר בין דמויות שונות הקדימו התפתחויות עלילה ועלו כמידע מקדים לסרטונים רבים, ומידע שנחשף בסרטונים של דמויות המשנה היה חיוני לעלילה המרכזית (החברה הפיקטיבית של אחת הדמויות אפילו זכתה לאתר ואפליקציה חדשנית). כך טוו יוצרי הסדרה רשת סבוכה של מידע תוך שימוש בפלטפורמות חברתיות בולטות. צופי הסדרה, שהפכו לקהל נלהב מאוד, עקבו בהתמדה אחר המידע שהגיע מהמקורות השונים והשלים להם את תמונת העלילה השלמה, וכך בעצם נוצרה עבור הצופה חווית משתמש מלאה (להלן ניתוח של החוויה).
לאחר סיום הסדרה הפרויקט אף עשה צעד נוסף בשיתוף המידע בכך שפנה לאתר גיוס הכספים KickStarter וגייס כסף להפקת DVD של אוסף הסרטונים, ובכך הפיל את החומה בין הטלוויזיה לאינטרנט.

הפרויקט מרתק בעיני עקב השימוש היצירתי בפלטפורמות פופולאריות וחינמיות להפצה של תוכן מקורי ויצירת עולם שלם, וכל זאת ללא יציאה מגבולות האינטרנט. ריבוי המידע והחוויה העלילתית המלאה הובילה ליצירת קהל מעריצים נאמן שגייס כמעט 500,000 דולר למען הפקת הDVD. זהו שימוש מרתק של יוצרים עצמאיים ומוגבלי משאבים בפלפורמות שיתוף המידע שעידן הBig Data מאפשר.

העולם הסבוך של Web Analytics

במהלך הקורס דיברנו על מונחים כגון Page views, Unique users ו-Duration, כולם מתקשרים למונח החשוב ביותר בהבטחת הפופולאריות של אתרים באינטרנט: Traffic. Web Analytics הוזכר רבות בשיעור ככלי יעיל לניתוח תבניות הגלישה של משתמשים באתר, ובכך שיפור ה-Traffic שלו. בהמשך לכך תהיתי כיצד Google Analytics מבצע את איסוף המידע וניתוח התוכן, והאם קיימים כלים אחרים ל-Web Analytics שיכולים להתחרות בGA? 

אענה על השאלה הראשונה כמיטב יכולתי בעזרת הבלוג Digital Third Coast שעוסק בייעוץ שיווקי לאתרי אינטרנט: כאשר גולשי אינטרנט מגיעים לאתר שמשתמש בGA, הם שולחים לשרתי Google מידע אודות האתר בו הם גולשים, כיצד הגיעו לאתר, תנועת הגולש באתר עצמו ומידע טכני אודות המחשב של המשתמש. זה נעשה באמצעות קוד של Javascript (שפת התכנות שמאפשרת הכנס תוכן מצד המשתמש באינטנרט, במקום קריאה בלבד) שנשלח מהמחשב של הגולש לGA ללא ידיעתו. נקודה חשובה אודות GA היא שהמידע שנשלח לGoogle נשלח בצורה אנונימית, כלומר: GA יכולה אוספת מידע על מנהגי הגלישה של משתמשי האתר, אבל לא על זהותם. עובדה זו מהווה מגבלה במקרה של אתרים שרוצים לאסוף מידע על זהות המשתמשים שלהם. נקודה נוספת שמהווה מגבלה ליכולת של GA היא השימוש בJavascript כאמצעי לאיסוף מידע: כיום רוב המחשבים משתמשים בשפה זו, אך לא יתאפשר איסוף מידע ממערכות ישנות יותר שמשתמשות בשפה אחרת (אמנם קיימות מעט מאוד כאלה, אבל עדיין. אם מוצאים חולשה של Google כדאי לציין אותה).

עכשיו כשהבנו איך עבודת תוכנת Google Analytics בצורה בסיסית ביותר, נעבור לשאלה הבאה: האם קיימים כלי  Web Analytics שיכולים להתחרות בה?

המחקר שביצעתי בנושא הביא אותי למספר מסקנות:1. Web Analytics זה נושא פופולארי.2. Web Analytics זה נושא מסובך.

קיימים אינספור בלוגים אודות Web Analytics, והדעות רבות ומגוונות אודות יעילותם של כלי Web Analytics שונים. אפילו Pinterest הציגו לאחרונה את Pinterest Web Analytics! כלי WA מתפשטים כמו אש בשדה קוצים. אך למרות ריבוי המונחים, הבלוגים והאתרים, נתקלתי בשם אחד שעלה מספר פעמים באתרים שונים: Alexa Rating. Alexa היא חברה המדרגת את האתרים הפופולאריים ביותר בעולם. ככל שדירוג האתר נמוך יותר - כך הוא יותר פופולארי. אז איך Alexa Rating עובד? משתמשי Alexa מורידים את סרגל הכלים (Toolbar) של Alexa וכך התוכנה בוחנת את נתוני הגלישה שלהם, ובאמצעותם את הTraffic של אתרים שונים. בהתאם לכך, Alexa מבצעת ניתוח של הנתונים ומנבאת את הTraffic של האתרים המשתמשים בתוכנה, וזאת באמצעות נתונים של משתמשים קיימים. הבעיה בכלי זה, כפי שרבים וטובים ציינו ברחבי הרשת, שהניתוח והדירוג מתבצע באמצעות נתונים ייצוגיים של משתמשי Alexa ולא כלל האינטרנט. כך נוצר מצב בו ניתוח הTraffic של Google Analytics וAlexa יכולים להיות שונים לחלוטין.

לבסוף, לאלה מאיתנו שמחליטים להיות נאמנים לGoogle ולהיעזר בGA לשיפור הTraffic שלהם, אין כמו קצת עזרה ויזואלית כדי לפשט את העולם הסבוך של Web Analytics.

על סוף העולם, חילול קודש וחיפושים ב-Bing

בשיעור האחרון דיברנו על הצדדים הרבים של Google: הגאוניות הטכנולוגית החדשנית מצד אחד, מול היכולת העסקית המרשימה מצד שני. ניסיתי לחשוב על נושאים מעניינים לפוסט של השבוע, אבל למען האמת לא מאוד אכפת לי מה מרכיב את אלגוריתמי החיפוש המסתוריים של גוגל. כן אכפת לי, לעומת זאת, מיכולת הסינון של האלגוריתמים המדוברים. כיוון שרוב האלגוריתמים לא ידועים, האם ייתכן שגוגל דואגת להורדת ה-PageRank של אתרים המבקרים את גוגל?

החלטתי לבצע ניסוי ולחפש ביקורות שונות אודות גוגל, אז כמובן שפתחתי את הדפדפן שלי (Chrome, אלא מה) ועמדתי להקליד, כרגיל, את הנושא המבוקש בתיבת החיפוש. ואז נפלה עליי ההבנה שאני מחפשת ביקורת על גוגל, באמצעות גוגל. בעיה. לכן, כמו כל חוקרת טובה, החלטתי לייעל את הניסוי ולספק קבוצת ביקורת: Bing, מנוע החיפוש של Microsoft. 
חיפשתי את הנושא "criticism of google" בשני מנועי החיפוש. להלן התוצאות:

המסקנות הראשונות שלי היו שהתוצאות הפופולאריות ביותר בבינג מקורן מאתרי תוכן טכנולוגי (הרבה מהתוצאות הכילו ביקורת מעמיקה שלא מאוד מובנת לטכנופובית שכמותי) ואילו התוצאות הפופולאריות ביותר מגוגל מקורן בעיקר מאתרי חדשות (התוצאה השנייה בדף התוצאות הראשון היא כתבה אודות סירובה של ועדת המסחר הפדרלית האמריקאית לבקר את גוגל. זו יכולת מרשימה להפוך ביקורת למחמאה). מעניין.
המשכתי לסרוק את התוצאות ונתקלתי בהבדל מעניין נוסף: התוצאה השנייה בדף התוצאות הראשון של בינג היא פוסט של מהנדס מגוגל ב-Google+, בו הוא מבקר את גוגל. האתר הזה לא הופיע בדף התוצאות הראשון של גוגל (או השני, או השלישי), אבל כתבה אודות התקרית היוותה את התוצאה הרביעית בדף התוצאות הראשון של החיפוש.

מסקנה מעניינת שלישית ואחרונה: התוצאה השמינית בדף התוצאות הראשון של גוגל היא כתבה אודות האתר Consumer Watchdog, ארגון ללא רווח שמטרתו לקדם אינטרסים של צרכנים והוא גם, במקרה, אחד מהמבקרים הבולטים ביותר של גוגל. כשחיפשתי באתר עצמו ביקורות על גוגל נתקלתי ב-tag שמכיל רק ביקורות על גוגל (ליתר דיוק: 106 עמודים של כתבות ביקורת על גוגל). באופן מעניין, בעשרת העמודים הראשונים של תוצאות החיפוש שלי בגוגל למילות החיפוש "criticism of google" לא הופיע קישור לאתר Consumer Watchdog עצמו.